משפחת החיג'אז השם חיג'אז ניתן למקאם על שם חבל ארץ בסוריה. ניתן להגדיר את מקאם חיג'אז כמקאם חוצה מסורות. הוא נפוץ ברוב המסורות המוסיקליות-יהודיות, גם בכאלה אשר אינן מוגדרות כמזרחיות - אם כי לא במובן של מקאם על מאפייניו השונים אלא כסולם/טטראקורד בעל מרווחים הזהים לאלו של החיג'אז המזרחי. המאפיין הבולט ביותר של המקאם הוא מרווח הטון וחצי הקיים בין הצליל השני והשלישי בסולם. מרווח זה קיים גם בסולמות אחרים אך בהקשרים שונים - בדרך כלל כחלק עליון של סולם ממשפחת מקאמים אחרת. גם בפנטאקורד נגריז קיים מרווח של טון וחצי אולם בשל מיקומו (בין הצליל השלישי והרביעי) הוא בולט פחות מאשר בטטראקורד חיג'אז, שם הוא מהווה את מרכז הטטראקורד, כאשר מתחתיו צליל אחד בלבד, במרווח של חצי טון, מה שמבליט מאד את נוכחותו. כאמור, ניתן למצוא את טטראקורד חיג'אז כמעט בכל מסורת מוסיקלית יהודית. נוכחותו בולטת מאד בעיקר במסורות הניגון החסידי ובתפילות עדות אשכנז השונות. באופן כללי ניתן לומר כי לגוון ה"חיג'אזי" נהוג להתייחס כאל שורשי, יהודי, עתיק וכיו"ב. גם ביצירות של יוצרים ישראלים בני זמננו השואפים ליצירה בעלת אופי אותנטי-יהודי, רוחני-משהו, ניתן למצוא שימוש רב יחסית בחיג'אז אשר כמעט ולא קיים במוסיקה ישראלית עכשווית אחרת (רוק, פופ וכו'). במסורת החלאבית-ירושלמית נחשב מקאם חיג'אז למקאם עצוב ונהוג להתפלל בו בשבתות בהן מופיעים בפרשת השבוע אירועים מעציבים כמו מותה של שרה (פרשת "חיי-שרה"), מותו של יעקב (פרשת "ויחי"), מות שני בני אהרון (פרשת "אחרי-מות"). גם בשבת שלפני תשעה באב ובתשעה באב עצמו מתפללים במקאם חיג'אז. יחד עם זאת, ניתן למצוא ברשימת הפיוטים במקאם חיג'אז גם כאלה שהם בעלי אופי קצבי וקליל וחלקם אף מושרים באירועי שמחה שונים.